תמצית דיני מבחנים

1. מבוא:

סוגיות מטא-משפטיות:

שיטת המשפט הנוהגת – הגישה הסטודנטיאלית, או התפיסה הניאו-זרקנאווית.

גישות נוספות אפשריות: הגישה ההצטיינותית (לא נעסוק בה בקורס זה); הגישה האדמאית (על אחת כמה וכמה); הגישה האנוכיסטית (נידונה בקורס נפרד- דיני הוצאה להורג).

לגבי הציונים: התפיסה השלטת היא גישת האי-וודאות, אך בפסיקה נקבע מבחן עזר: אם סטודנט יוצא בהרגשה טובה מהמבחן – כנראה שהציון יהיה בין 65-85. אך אם הסטודנט יצא בהרגשה גרועה – סבירות גבוהה שהציון יהיה גבוה מ-80, ואף ייטה לכיוון ה-90.

כללים מסדר ראשון:

מאפיינים:

1. חומר משעמם עד מוות.
2. תמיד המבואות לקורסים נראים אותו דבר בכולם.
3. טחינה חוזרת ונשנית בסוגיות של זכויות אדם, גם בקורסים שלא קשורים לזה בכלל (ההיבט החוקתי של דיני מיסוי קבוצות ספורט בליגה תחתית), ואף בקורס זה, אלא מה.
4. החדרת השקפת עולמו של המרצה, גם אם זה ממש לא שייך לנושא הקורס (ראה פס"ד ביטון נ' כל הגברים בעולם).

כללים מסדר שני:

בחוק נקבעו 2 מבחנים לזיהוי המועד להגעת סוף סמסטר:

1. מבחן כמותי\ אובייקטיבי – פתאום נמצאים בפקולטה כמות הרבה יותר גדולה של סטודנטים, מאשר במהלך הסמסטר ("מה, אתה עדיין לומד פה?").
2. מבחן איכותי\ סובייקטיבי – רוב הסטודנטים מסתובבים עם דיסק-און-קי ומחברים אותו לכל לפטופ זמין, על מנת לשאוב עוד קצת חומר.

2. דיני סיכומים:

כללי:

בפסה"ד פסברג, נקבע כי החלטת מרצה שאין להעביר את סיכומי שיעוריו היא לא חוקתית, ולכן בטלה ומבוטלת, ללא צורך בדיון משפטי.

לגבי סטודנטים שמבקשים לא להעביר את הסיכומים שלהם, הגישה הרווחת (כפי שנקבע בפסה"ד…), היא שיש לכבד זאת, מכיוון שהבקשה עומדת במבחן המידתיות המשולש:

1. חלופה פוגענית פחות – ניתן לקבל סיכומים גם ממישהו אחר.
2. התאמת האמצעי לנזק – אין בעיה לקבל סיכומים גם ממישהו אחר.
3. מידתיות בין הנזק לתועלת – ברור שבסופו של דבר נשיג סיכומים גם ממישהו אחר.

עם זאת, קיימת גישה מצמצמת, שטוענת כי אין לכבד בקשה זו, מכיוון שהיא נוגדת את תקנת הציבור.

שאלה – סיכומים שהועברו על ידי סטודנט, למרות שהתבקש לא להעבירם – האם ניתן להעבירם הלאה?

1. לפי הגישה הרווחת – חלה תקנת השוק ("יאללה בלאגן, זה שוק פה"), וכרגע פג תוקף הבקשה וניתן להעבירם הלאה.
2. לפי הגישה המחמירה – תוקף הבקשה עדיין קיים. למרות שהסיכומים הועברו פעם אחת, אין להעבירם עוד.
3. גישת ביניים – ניתן להעבירם רק לחברים קרובים, אין להפיץ בתפוצת נאט"ו.

סוגיות משפטיות במחברות בחינה:

יסודות מחברת הבחינה:

הגבלה כמותית – ככלל, מחברת בחינה שגודלה מעל 120 עמודים (לקורס של 6 נק'), כולל התרגול – חשודה כתמלול השיעור, ועל כן- אין ללמוד ממנה בשום פנים ואופן (פס"ד הקלדניות).

המלומד סמו במאמרו מציין תופעה הראויה לציון לשבח – סטודנטים שנוהגים לעבור על הסיכומים שלהם, לקצרם ולעורכם לפני הפצתם. זוהי דוגמא קלאסית לסולידריות פקולטאית, אשר כן ירבו כמותה.

נגזרת של דיני נוכחות – סטודנט שהחסיר יותר מ-2 שיעורים בקורס סמסטראלי, או 3 בקורס שנתי – שלא יחשוב אפילו להעביר את המחברת שלו. פרופ' שקר כלשהו טוען במאמרו כי יש לראות בכך משום הונאה חמורה של הציבור, ואף בזבוז זמנו היקר. חריג לכך הוא, כאשר הסטודנט השלים את השיעורים מסטודנט אמין, איזכר את שמו (לדוג': "שיעור 7- מזיו"), והתאים את הגופן לגופן של שאר המחברת.

3. דיני לימוד:

תחולת הלימוד:

המועד להתחלת הלימוד – ידחה ככל האפשר. השופטים בפס"ד חופשאווי נ' האוניברסיטה לא קבעו מסמרות בעניין, אך ציינו באוביטר כי ביהמ"ש לא יראה בעין יפה לימוד של יותר מ-5 ימים לקורס של 6 נק', ושל יותר מיומיים לקורס של 2 נק' (חריגים- דיני קניין, שואה ומשפט. בקיצור- כל הקורסים שקשורים לשואה..).

בזמן הלימוד – בתקופת המבחנים כל תירוץ, ואף עלוב ככל שיהיה, יוכר כסיבה משפטית תקפה על מנת להתחמק מלימוד למבחן.

סיום הלימוד – אין דבר כזה. מי שהתחיל מאוחר, ימשיך ללמוד עד הרגע שבו יונח המבחן על שולחנו ("תזכיר לי רק מה זה פס"ד בנק המזרחי..").

המועד בו פג תוקף החומר במוחו של הסטודנט – שנייה לאחר המבחן ("דיני מסים? מוכר לי מאיפשהו..").

תקנות כללי לימוד על גבי מחשב:

קיימת חובה: לבדוק כל חצי שעה מיילים; לגלוש באינטרנט פעם בשעה; להתקין משחקים על המחשב; להשלים את כל הקטעים של ארץ נהדרת, קצרים והישראלים תו"כ לימוד.

4. דיני המבחן:

כללי:

לפי האמנה לזכויות הנבחן (1986) – אם המבחן בחומר פתוח, אין בעיה לקחת מסטודנט שכן את קובץ החקיקה. בעצם, גם אם המבחן לא בחומר פתוח.

דיני בוחנים:

בימים אלה נידונה בבג"ץ פס"ד העיראקי – עתירה כנגד הבוחן העיראקי הזקן שחושב שהוא נמצא בכיתה ו' ("לא! אסווו גם להעביוו את הבקבוק שיל המים!"). עניינה של העתירה בבקשת הסטודנטים כי הוא ימצא לעצמו איזו תעסוקה אחרת לחופש הגדול, כי הוא מעלה לכולם את העצבים.

דיני סוף מבחן:

אמנם, הפסיקה (פס"ד יאללה זה נגמר נ' רק תגיד מה כתבת) קבעה כי לאחר מבחן אין לעסוק בסוגיות שעלו ממנו, אך בפרקטיקה עדיין מדברים לאחר המבחן על השאלות באופן כללי. עם זאת, יש להקפיד לא לחרוג יותר מדי – ובטח שלא לעשות זאת בישיבה (מחשש שזה יביא להתעמקות עמוקה מדי).

דיני יום המבחן:

לפי §35 לתקנות הרווח הנדרש בין לימוד ללימוד:

"ביום שנערך בו מבחן, אין ללמוד בשום פנים ואופן למבחן הבא. הפעולות המותרות לעשייה לאחר המבחן הן: רביצה, הסתלבטות, בהייה, שינה קלה, שינה עמוקה, שינה".

עם זאת, §27 לתקנות מבחנים רצופים מדי, מכיר בחריג לכלל:

"סטודנט הנאלץ לגשת למבחן יום אחר יום – יוכל ללמוד למבחן השני, גם ביום המבחן הראשון, ובלבד שלאחר יום המבחן השני ישלים את זמן המנוחה שהחסיר".

5. דיני ציונים:

חוק הציונים והנרמולים קובע:

• (1) "לא יבכה סטודנט על ציונו:
  1. (א) אם הוא מעל הממוצע.
  2. (ב) אם ציונו מתחיל ב-8 או 9, ובעל 2 ספרות.
  3. (ג) אם למד פחות מ-3 ימים למבחן של 6 נק', ופחות מיום למבחן של 2 נק'.

• (2) למרות האמור בסעיף (1), סטודנט יכול לבכות על ציונו:
  1. (א) אם הוא בוכה באופן כללי על הנרמול הגרוע והציונים הדפוקים של כולם, שאז זה לא נחשב כבכי, אלא כקיטור ומירמור כללי.
  2. (ב) אם חברו קיבל ציון יותר גבוה ממנו, בהפרש של 8 נק', למרות שהם למדו ביחד למבחן.
  3. (ג) אם הוא ממש ממש השקיע (למה?) וחושב שנגזלה ממנו זכות יסוד מהותית. סעיף זה יפורש בצמצום ובדווקנות כפייתית."

דיני מועדי ב':

לפי §12 לחוק החופשות והבטלה:

"לא ייגש סטודנט למועד ב', אם ציונו במועד א':

1. מתחיל בספרה 8 או 9.
2. בעל 2 ספרות.
3. הסעיף לא יחול במקרים הבאים:
   1. המבחן ממש פשוט, וברור לסטודנט שבמועד ב' הוא יקבל לפחות 100.
   2. אין סיבה אחרת.
   3. זו רשימה סגורה בהחלט.
   4. אין מקום לפרשנות מרחיבה\תכליתית\ עמייאט. תודה."

דיני ערעורים:

מחד – ברור שתקנה 3 לתקנות דיכוי הסטודנטים בפקולטה ככל הניתן 2004, הקובעת כי אין להגיש יותר מ-5 ערעורים במהלך כל התואר, פוגעת אנושות בסטודנטים ואין ספק שמדובר בחוצפה, גוזמה ואף אדישות (ראה פס"ד אגודת הסטודנטים למשפטים נ' הדיקן וד"נ אגודת הסטודנטים למשפטים נ' הדיקן וד"ננ אגודת הסטודנטים למשפטים נ' הדיקן וד"נננ אגודת הסטודנטים למשפטים נ' הדיקן וכו').

מאידך – הפסיקה (חדר 117 נ' השעון) לא ראתה בעין יפה הגשת ערעורים אינטנסיבית ודווקנית (ראה חוק הציונים והנרמולים לעיל. כמו כן, ראה המועד לתפוגת החומר במוח הסטודנט). בנוסף, מבחינה אמפירית מסתבר בסופו של דבר ש-5 ערעורים הם די והותר (על אף שעצם הטלת המגבלה עצמה נשארת בגדר חוצפה ורשעות, שהרי אנחנו סטונדטים בוגרים ואחראיים, וגם אם לא היו מגבילים אותנו, ברור שלא היינו מגישים ערעור על כל מבחן שולי..).

6. היבטים של זכויות אדם בהקשר של דיני מבחנים:

1. אין.
2. זה נוגד כל זכות אפשרית שניתן להעלות על הדעת.
3. יום יבוא והעולם יבין את זה והם יוצאו מהחוק!