שתי נזירות היו בדרכן חזרה למנזר אחרי שהלכו לעיר כדי לשלוח דואר, שמה של האחת היה אחות-מתמטיקה, ושל השנייה אחות-הגיון.
הערב החל לרדת ולהחשיך, והן עדיין היו רחוקות מרחק רב מן המנזר.
אמרה אחות-הגיון לחברתה, "האם שמת לב שאיש אחד עוקב אחרינו בחצי השעה האחרונה?"
"כן", אמרה אחות-מתמטיקה, "תמהני מה הוא רוצה."
"ברור מאד מה הוא רוצה", אמרה אחות-הגיון, "זה לגמרי הגיוני, הוא רוצה לאנוס אותנו!"
"אוי, אלוהים", נבהלה אחות-מתמטיקה, "בקצב הזה הוא יגיע אלינו תוך 15-20 דקות לכל היותר! מה נעשה?"
אחות-הגיון חשבה ואמרה, "הדבר היחיד ההגיוני שאפשר לעשות זה להגביר את קצב הליכתנו!"
כעבור כמה דקות אמרה אחות-מתמטיקה, "זה לא עובד!"
"כמובן שזה לא יעבוד", הוסיפה אחות-הגיון, "האיש עשה את הדבר ההגיוני היחיד שאפשר היה לעשות גם הוא הגביר את קצב הליכתו!
"אם כך, מה נעשה? בקצב הזה הוא ישיג אותנו תוך דקה", שאלה אחות-מתמטיקה.
"הדבר ההגיוני היחיד שיש לעשות הוא להתפצל", אמרה אחות-הגיון, "את תלכי בכיוון הזה ואני בכיוון ההוא. הוא לא יכול לעקוב אחרי שתינו!"
האיש החליט לעקוב אחרי אחות-הגיון.
אחות-מתמטיקה הגיעה אל המנזר, והייתה מודאגת מאד לגבי מה עלה בגורלה של אחות-הגיון.
כעבור זמן מה הגיעה האחות-הגיון, קצרת נשימה וסמוקה.
אחות-מתמטיקה שמחה מאוד ואמרה, "תודה לאלוהים שהגעת, ספרי לי מה קרה!"
אחות-הגיון, "מה שקרה זה הדבר ההגיוני היחיד שיכול היה לקרות! האיש לא יכול היה לעקוב אחרי שתינו, אז הוא עקב רק אחריי."
"כן, כן", התעקשה אחות-מתמטיקה, "אבל מה קרה אז??"
"מה שקרה זה הדבר ההגיוני היחיד שיכול היה לקרות", הוסיפה אחות-הגיון, "אני התחלתי לרוץ מהר ככל שיכולתי, וגם הוא התחיל לרוץ מהר ככל שיכול היה."
"נו, ואז??", שאלה אחות-מתמטיקה.
"אחות-הגיון אמרה, "ואז קרה הדבר ההגיוני היחיד שיכול היה לקרות. הוא השיג אותי!"
"אוי, אלוהים! ומה עשית?", שאלה אחות-מתמטיקה.
אחות-הגיון אמרה, "עשיתי את הדבר ההגיוני היחיד שיכולתי לעשות. הרמתי את השמלה שלי."
אחות-מתמטיקה אמרה, "שומו שמיים! ומה האיש עשה?"
"האיש עשה את הדבר ההגיוני היחיד שיכול היה לעשות", אמרה אחות-הגיון, "גם הוא הוריד את המכנסיים שלו."
"הוי, לא", אמרה אחות-מתמטיקה ושאלה, "מה קרה אז?"
"מה שקרה אז היה הדבר הכי הגיוני שיכול היה לקרות", סיפרה אחות-הגיון, "נזירה ששמלתה מופשלת מעלה רצה הרבה יותר מהר מגבר שמכנסיו מופשלות מטה…"
